פסק-דין בתיק ת"א 1827-08

1.         התביעה היא לפיצויים בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, לאחר שהתובע, יליד 1967, טוען כי נפגע בתאונת דרכים. לטענת התובע, הוא היה נוסע ברכב שהיה נהוג על ידי אדם אחר והרכב נפגע מאחור על ידי רכב צד ג'. 

            כתוצאה מאותה פגיעה, טוען התובע, כי הוא נפגע קשה בגופו ובמיוחד בצוואר ובגב וסבל מסחרחורת. התובע טוען כי בסופו של דבר וגם לאחר תקופה ארוכה נותרה לו נכות מן התאונה. 

2.         בתיק מונה ד"ר דיין כמומחה מטעמו של בית המשפט (לאחר שחוות דעת של מומחה קודם נפסלה מהטעם שהמומחה נחשף לחומר אסור). בחוות דעתו קבע ד"ר דיין כי לתובע נכות בשיעור של 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי. ד"ר דיין קבע גם כי את כל נכותו של התובע יש לייחס לתאונה נשוא התביעה ואין לייחס חלק ממנה למצבו הרפואי הקודם של התובע. 

            התובע העיד לבדו ובנוסף נחקר גם מומחה בית המשפט. בחקירתו, בדיון שהיה ביום 1/11/11, שינה מומחה בית המשפט ממסקנות חוות הדעת שנתן וקבע כי אמנם נכותו של התובע הינה בשיעור של 10%, אולם רק 70% ממנה יש לייחס לתאונה נשוא התביעה שבפני, ואילו 30% יש לייחס למצבו הרפואי הקודם של התובע. 

3.         כעת מונחים בפני סיכומי שני הצדדים. 

            ב"כ התובע טוען כי גם אם נכותו הרפואית של התובע בעקבות התאונה הינה בשיעור של 7% בלבד, לאור דבריו של מומחה בית המשפט בדיון, הרי שנכותו התפקודית גבוהה יותר ויש להעמיד אותה על 15%. זאת, משום שלטענת ב"כ התובע, התובע עסק עובר לתאונה בעבודות כפיים ובאלה יש לנכותו משמעות תפקודית שהיא גבוהה יותר מנכותו הרפואית. 

            ב"כ הנתבע לעומת זאת טען כי לתובע לא נותרה נכות תפקודית כלל. 

            לטענתו, אין מקום לקבל את קביעת מומחה בית המשפט לפיה יש לייחס 70% מנכותו הכוללת של התובע דווקא לתאונה נשוא התביעה, כאשר לתובע עבר רפואי עשיר הכולל מספר תאונות דרכים שלאחר כל אחת מהן התלונן על כאבים דומים לכאבים שעליהם התלונן גם בעקבות התאונה נשוא התביעה. 

            לטענת ב"כ הנתבע, אין ליתן אמון בתלונותיו של התובע ומאחר שחוות דעתו של מומחה בית המשפט מתבססת על תלונות אלה במידה רבה, גם אין מקום לאמץ את הממצאים שנקבעו בה, הן לעניין הנכות עצמה וכל שכן לעניין ייחוסה לתאונה נשוא התביעה דווקא. 

4.         מלבד מחלוקת זו, חלוקים הצדדים גם בשאלה, בהנחה שנותרה לתובע נכות כתוצאה מהתאונה נשוא התביעה, כיצד זו משליכה, אם בכלל, על הפסדי השכר בעבר ובעתיד ועל שאר הנזקים שהתובע טוען להם. 

5.         אכן באופן רגיל נקבעת הנכות הרפואית, ולעיתים גם זו התפקודית, על סמך חוות דעת של מומחים שממנה בית המשפט לצורך זה. 

            עם זאת, ברור כי בית המשפט אינו מחוייב לפסוק על פי חוות הדעת, גם אם זו מהווה ראיה יחידה. 

            "אין ספק שבית המשפט אינו קשור בחוות דעת רפואית אשר הוגשה כראיה, אפילו מדובר במומחה שמונה על ידי בית המשפט, ואפילו חוות דעתו ועדותו מהווים ראיה יחידה בפני בית המשפט. לעיתים, מתוך חומר הראיות, לרבות מתוך עדות המומחה עצמו, ניתן ללמוד שהמסקנה אליה הגיע בדבר שיעור הנכות, או בדבר הקשר שבינה לבין התאונה, מוטעית. כך, אם מתברר שהתשתית העובדתית שונה מזו עליה השתית המומחה את חוות דעתו. כך, אם המומחה מפרש שלא כהלכה את התוספת לתקנות על פיה נקבע שיעור הנכות, וכך אם מסקנותיו  מהעובדות שבפניו הינן מוטעות. לכל אחד מהמקרים האלה - ותיתכנה דוגמאות נוספות - נתונה לבית המשפט הסמכות וגם החובה לתקן את קביעתו המוטעית של המומחה".

ע"א 8288/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סיכסך סאמי (ניתן ביום 24.07.01, פורסם בנבו).

6.         במקרה שבפני הגעתי לכלל מסקנה, כי לא ניתן לאמץ את קביעות המומחה ולקבוע על בסיס האמור בחוות דעתו כי אכן נותרה לתובע נכות בשיעור של 10% , או, לפי האומדן שנתן בעדותו - 7% , וכל שכן שלא ניתן לקבל את קביעתו של המומחה לפיה יש לייחס את חלק הארי של מצבו הרפואי של התובע, דווקא לתאונה נשוא התביעה שבפני. 

7.         מחקירתו של המומחה בבית המשפט עולה כי המומחה הסתמך במידה ניכרת מאוד על תלונותיו הסובייקטיביות של התובע, בעת שקבע את שקבע לגבי מצבו הרפואי של התובע. 

            המומחה אישר כי הסתמך על תלונתו של התובע וכי "אין לנו הרבה כלים חוץ מאשר תלונת הנפגע ובדיקות העזר הם רק בדיקות עזר כדי לאמת את התלונות". (עמ' 35 שו' 22). 

            חרף זאת, וחרף העובדה כי כבר בבדיקה שערך המומחה עצמו לתובע נמצא כי תלונותיו של התובע אינן משקפות באמת את מצבו הרפואי, שכן התובע התלונן על הקרנה לגפיים ואילו המומחה מצא שאין הקרנה (שם בשו' 23), נתן המומחה משקל משמעותי לתלונות שהתלונן התובע בפניו ובפני רופאים אחרים. 

8.         המומחה ציין, כי את מסקנותיו לגבי מצבו הרפואי של התובע, ביסס לא רק על ממצאי הסי.טי כי אם גם על מה שהמומחה כינה "קליניקה מתאימה שתוארה בבדיקות הרפואיות בתקופה הראשונה שלאחר הארוע של רדיקולופטיה (הקרנה צווארית)" וציין מפורשות כי "בלטי הדיסק אינם עומדים בפני עצמם כי אם בהקשר לקליניקה המתוארת" (שם, שו' 13-17).